התוחלת אינה כל תוחלת . כשם שקיימות שתי שירות "והאחת הזויה ושקרית והרת אסון , " כך "קיימות שתי תוחלות " . צריך להמציא שוב את התוחלת הפואטית , או לחלופין , השירה חייבת "לכונן תוחלת חדשה " . התוחלת , המזוהה כמעט עם השירה עצמה - כך שכל ממשותה של השירה תהיה זו של תוחלת כלשהי - מופיעה אחריה , כמתת שהיא מעניקה לנו . השירה תהיה האמצעי לתוחלת חדשה זאת . מכאן הקביעה : השירה היא אמצעי ולא תכלית . צריך להמציא שוב את התוחלת . האם פירוש הדבר הוא שמה שהתוחלת רוצה , יוגש לה על ידי ההמצאה ? איזה עתיד אוטופי יפה , או אף יותר מזה , את ההוד וההדר הדמיוני שהיה , כך אומרים , האופק של כמה רומנטיקנים ? לחלוטין לא . התוחלת הרעה היא זו שעוברת דרך האידיאל - שמי האידיאה , יפעת השמות , הגאולה המופשטת של הרעיון . התוחלת האמיתית היא זו שמתיימרת להעניק לנו , בעתיד של ההבטחה , מה שהינו . [ ce qui est ] מה שהינו הוא הנוכחות . אבל התוחלת היא רק תוחלת . היא קיימת רק אם היא משיקה , רחוק מכל אחיזה בהווה , מכל קניין מיידי , למה שתמיד צפוי ואולי אף פעם לא יבוא , והתוחלת מדברת על ביאתו המיוחלת של מה שעדיין אינו אלא בבחינת תוח...
אל הספר