אנחנו שואלים את עצמנו על זמננו . שאלה זו אינה מתעוררת ברגעים נבחרים , היא נמשכת ללא הרף . כשלעצמה , היא חלק מן הזמן , היא מטרידה אותו בדרך הטורדנית המאפיינת את הזמן . זו בקושי שאלה , זה יותר סוג של בריחה . על רקע הרעש שמגלם את הידע על מהלך העולם ושכאמצעותו הידע מוביל , מלווה ועוקב אחר כל מדע , אנו משליכים , כשאנו ערים או רדומים , משפטים הקצובים כשאלות . שאלות כלחש רחש . מה ערכן ? מה הן אומרות ? בכל מקרה , הן נותרות בבחינת שאלות . מנין לנו הדאגה הזו לשאול , והכבוד הגדול שאנו מייחסים לשאלה ? לשאול , משמע לחקור ולחקור , משמע לחפש עד הסוף , ללכת עד היסוד , להעמיק , לעבד את היסוד ולבסוף , לעקור . עקירה זו , שמחזיקה בשורש , היא מלאכת השאלה , מלאכת הזמן . הזמן מחפש את עצמו ובוחן את עצמו בכבודה העצמי של השאלה . הזמן הוא מפנה הזמן . למפנה הזמן היכולת להפוך לשאלה , להבעה המציבה שאלות דרך הכתיבה , לפני שהיא הופכת לדיבור . אם כן , האם , במובן מסוים , זהו הזמן - תנועת הזמן והתקופה ההיסטורית - ששואל ? הזמן , הזמן כשאלה , הוא זה שברגע מסוים מחלץ את השאלות כמכלול , ואת ההיסטוריה כמכלול השאלות . פרויד...
אל הספר