אפשר לחלום על הסופר האחרון , שעמו ייעלמו מבלי משים המסתורין המועטים של הכתיבה . כדי להעניק למצב שמץ מן הפנטסטי , אפשר לדמיין שאותו רמבו , [ Rimbaud ] מיתי יותר מן הממשי , שומע את הדיבור המשתתק בתוכו , אותו דיבור הכלה עמו . לבסוף , אפשר להניח כי , באופן מה , יבחינו ברחבי העולם ובמעגל הציוויליזציות בקץ הסופי הזה . מה ינבע מכך ? לכאורה , שתיקה רבתי . זה מה שאומרים בנימוס כאשר סופר מסוים מסתלק : קול נדם , מחשבה נגוזה . איזו שתיקה , אפוא , אם איש טרם דיבר בצורה הנעלה הזאת , בשפת היצירות המלווה במלמול המוניטין שלהן . הבה נחלום על כך . תקופות מעין אלה התקיימו , תתקיימנה , מבדים כאלה הם מציאות ברגעים מסוימים בחיי כל אחד מאיתנו . להפתעת השכל הישר , ביום שבו יכבה האור הזה , יתבשר עידן ללא דיבור , לא בשל שתיקה , אלא בשל נסיגת השתיקה , קריעת הדחיסות השחוקה , ודרך הקריעה הזאת , התקרבותו של רעש חדש . שום דבר חמור , שום דבר רועש ; בדוחק המהום , שלא יוסיף דבר לשאון הרם של הערים שדומה שאנו סובלים ממנו . אפיונו היחיד : הוא אינו פוסק . משנשמע , אין הוא יכול לחדול להתקיים , ומאחר שלעולם איננו שומעים אותו ...
אל הספר