היצירה מושכת את מי שמתמסר לה לעבר הנקודה שבה היא מתנסה בחוסר האפשרות . החוויה הזאת שייכת ללילה , היא עצם חוויית הלילה . בלילה הכל נעלם . זהו הלילה הראשון . כאן מתקרב ההעדר , השתיקה , המנוחה , הלילה . כאן מוחק המוות את תמונתו של אלכסנדר , כאן מי שישן אינו יודע זאת , ומי שמת הולך לקראת מיתה אמיתית ; כאן הלשון משלימה ומממשת את עצמה בעומק השתוק הערב לה כמשמעותה . אבל כאשר הכל נעלם בלילה , "הכל נעלם" מופיע . זהו הלילה האחר . הלילה הוא ההופעה של "הכל נעלם . " הוא המורגש כאשר החלומות מחליפים את השינה , כאשר המתים עוברים למעבה הלילה , כאשר מעבה הלילה מופיע במי שנעלמו . הרוחות , צללי הבלהות והחלומות הם רמז ללילה הריק הזה . זהו לילו של יאנג , [ Young ] שבו האפלה אינה נדמית אפלה דיה , המוות לעולם אינו מת דיו . מה שמופיע בלילה הוא הלילה שמופיע , והזרות אינה צומחת אך ורק ממשהו בלתי נראה המציג עצמו בחסות העלטה ובהזמנתה : הבלתי נראה הוא אפוא מה שאי אפשר לחדול לראותו , הבלתי פוסק שמראה את עצמו . "צל הבלהות" אמור להסתיר , לפייס את ליל הבלהות . אלה הסבורים שהם רואים צללי בלהות הם אלה שאינם רוצים לראות א...
אל הספר