באלגיה התשיעית מאיר רילקה את הכוח השייך לנו , לנו בני החלוף יותר מכל הברואים , להושיע את מה שיתמיד יותר מאיתנו : ... והדברים האלה , הנזונים מכלית , מבינים כי אתה מהלל אותם ; בני חלוף , הם תולים בנו , בני החלוף מכלם , תקוה שנושיע אותם . רוצים שנמיר אותם עד אין ץ / בלבנו הלא נךאה 5 לכלל הו לכלל עצמנו י ונהיה אשר נהיה '\ כזהו אפוא יתרוננו : הוא קשור כמובן בכישרוננו להסתלק , אבל זה מפני שבהסתלקות הזאת מתגלה גם היכולת לשמר , ומפני שבמוות הזה , הבהול יותר , מתבטאת התחייה , החדווה שבחיים מותמרים . אנחנו קרבים אט אט לרגע שבו , בחווייתו של רילקה , מיתה לא תהיה מיתה , אלא שינוי עצם עובדת המוות , כאשר המאמץ ללמדנו לא להכחיש את הקיצוני אלא לחשוף את עצמנו לאינטימיות המערערת של סופנו , יגיע לכלל החיוב המפויס שאין מוות , ש"בסמוך למות , שוב אין רואים מות . " החיה שחיה בפתוח "חופשית ממוות . " ואילו אנחנו , ככל שאנחנו כפופים לנקודת המבט של חיים מוגבלים ושמורים בין גבולות , "רק אנחנו רואים מות . " רק אנחנו רואים מות ; החיה חפשית וכלי 1 נה תמיד מאחריה , ולפניה אלהים , ובלכתה הולכת אל הנצח , כמע ; ן . המוו...
אל הספר