כעבור שני חדשים עזבה משפחת בנדיקטוס את ירושלים לחלוטין . על פני כביש יפו למול סורג הבית עמדה מן הבוקר עגלה נושנה עם עגלון שוובי . בתוך השדרות של גן שיר השירים הפורח , נשאו הסבלים תיבות ומזודות , מזורות ישנות ומטען מוזר , ובתוכם שק מרוקם עתיק שאמה הביאה אתה מהסן , בעודה דיקנוסה צעירה , ושתי כסתות אדומות שקנתה עתה , בראשית האביב , מיהודיות פולניות כהכנה לנסיעתם לארץ אשכנז הקרה . כשנשלמה העברת החפצים הופיעו האם והבת על סף הבית , לבושות אבל . ציונה , שהיתר . בת ארבע עשרה וחצי , נראתה הרבה יותר צעירה בגופה הדק והרפה , בחורת פניה ובעיניה הגדולות והעצובות . כובע אבל לא מצאה ותמשח בשחור את כובע הקש האטלקי רחב השולים שהבריק כפח , ותענדהו בזר מרגניות לבנות שטבלה בדיו . עתה לא דמתה למלאך אריאל ; אלא כמלאך המות נשאה בידיה אגד של כפות תמרים . לאמיתו של דבר לא ידעו השתים אנה פניהן מועדות . רק זאת ידעו כי לעת עתה הן נוסעות לברלין , שאליה הזמינה אותן משפחת הרטויג מתוך רגש של נוחם , לזמן קצר — עד שידעו את דרכן , ומה יהיה מעשה הבת ואיך לסדר את האם . VIT ידעו כי בבית ובבית המסחר נמכר הכל , ובקושי סידרו ...
אל הספר