הגיע ראשית פברואר . אביב ארץ ישראל הזהיר בתפארת שלא נראתה עוד כמותה . על כל צעד ושעל פרחי הכרכום , כוכבי בית לחם , איריסים , רקפות , והשקדים הנצו פרחיהם . היום היה יפה כל כך שציונה לא עצרה כח ללכת לבית המסחר האפל . כבימי אשרה התהלכה בביתם , עשיר הגונים והמחזות ונתעכבה פה ושם בגן המעלה בשמיו . לאחר הצהרים היתה עוד השמש בוערת כבקיץ , וורדה ישבה בחוץ ותפרה , רבוצה על הרצפה ומגדל כובעה נשען אל פי הבור . כבימים עברו שרה בלווית צלצול תכשיטיה ובת היענה מביטה בה , מקשיבה ומניעה כנפיה . ציונה טיפסה על השקד למול חדר האוכל ותאזין גם היא . נדמה לה שהיא שוב אותה הילדה הקטנה הפראית , המשחקת עם זיקיות ומשתעשעת בחלומות . נועם האביב חדר לתוך נפשה ולאחר כל היגונים והדאגות , רגש של חדוה מילא את לבה . בלי משים התנדנדה על ענף השקד ותשר יחד עם ורדה . ולפתע נאלמה דום . מתוך הבית פנימה הגיעה לאזנה הלמות סוליות על הרצפה וקולות אטומים . היא ירדה מן השקד ובהגיעה לגובה החלון הביטה מבעד לשמשות לתוך אולם האוכל שבו ישבה אמה וסרגה . שלשה גברים ראתה לבושי שחורים ופניהם זועפות . אלה היו , מזכיר הקונסול האנגלי , הבנקאי...
אל הספר