ציונה ביקשה נפשה למות ; להטביע עצמה בברכת בת שבע , שבה צלל דוד הקטן * להטיל עצמה מרום החומה לעמק יהושפט ; לשתות מיץ פקועות , או לרצץ את גלגלתה בהסתערה על סוסה אל מול חומת הסלעים . מה טוב היה לה אילו יכלה למרוט שערותיה , כורדה בשעות אבלות ויאוש , לקרוע בגדיה , להכות על ליבה , לרסס את אצעדותיה — להוגיע ולהרגיע את מכאובה ביבבות סוערות . רוחה הציקתה לפתוח את סגור לבה לפני מישהו , למלל לאזן קשבת את ,, בגידת אהבתה העזה . " אבל במי תשים מבטחה י הן אליס תשחק לה — והאחות הילדה למן היום שפשטה מפניה את חיוכה העצוב , צרת הזולת לא תעורר עוד את רחמיה . ומי יודע אם לא תגלה את סודה — באישון לילה על משכבה — לכהן ברגר ... ? לאמה ? אבל רק רגע פגעה בה מחשבה זו . אביה שהבין לרוחה בימים עברו , עתר . נתונים כל מעיניו רק לספר דברים ובכן נותרה רק ורדה בלבד . אבל אך הוציאה הנערה מפיה ובדמעות שליש את שם הבוגד , מחאה ורדה כפיה ופתחה לשיר בקול ובמשקל את פזמונה האכזרי „ יהודי , יהודי" וכר . ויהי ערב אחד , בשובה מסלעיה , והנה מתהלך מרחוק במקום הבודד הזה , וגדל צערה על שאינה קתולית להתודות לפני הכומר . אבל למזלה באד ...
אל הספר