מנקודת הראות הקלאסית ( אפילו הקיברנטית ) הטכנולוגיה היא הארכה של הגוף . היא תחכום תפקודי של אורגניזם אנושי , המאפשר לו להשתוות לטבע ולהשקיע בו כמנצח . ממרקס ועד מקלוהן , אותה השקפה אינסטרומנטליסטית על המכונות ועל השפה : אלו הן תחנות , הארכות , אמצעי תיווך שנועדו מטבעם , באופן אידיאלי , להיעשות לגוף האורגאני של האדם . מפרספקטיבה "רציונלית" זו הגוף עצמו אינו אלא מדיום . באופן מהופך , בגירסה הבארוקית והאפוקליפטית של קראש הטכניקה היא רקונסטרוקציה קטלנית של הגוף - לא עוד מדיום תפקודי , אלא הרחבה של מוות - פירוק לאיברים ולחתיכות , לא מתוך אשליה , שיש בה טעם לפגם , בדבר אחדותו האבודה של הסובייקט ( שעודנו האופק של הפסיכואנליזה ) אלא על יסוד חזיון נפיץ של גוף שהופקר ל"פציעות סימבוליות , " של גוף שהתערבב עם הטכנולוגיה בממד האונס והאלימות שלה , בכירורגיה הפראית והמתמשכת שהיא מפעילה : חתכים , עקירות , קעקועים , פעירות בגוף , שהפציעה וההתענגות "המיניות" אינן אלא מקרה פרטי שלהן ( והשעבוד המכונתי בעבודה - הקריקטורה השלווה ) - גוף חסר איברים וללא התענגות באיבר , כפוף כולו לסימון , לחיתוך , לצלקת הטכני...
אל הספר