מאיה אגמון פרוכטמן סגנונו של גנסין ראוי לעיון בלשני מעמיק , שכן יש בסיפוריו דוגמה מובהקת להשתקפות 'העולם' האידיאי והפנימי של הגיבורים במבנה התחבירי , ה'כאוס' כביכול והבלבול , הגמגום הפנימי והתרוצצות המחשבות , המאפיינים את זרם התודעה , ניתן להם ביטוי בלשון הסיפורית , ויש כאן נגיעה ברורה בין הארגון התחבירי הסימאנטי לבין השתקפות ה'עולם' של היצירה . אין אני טוענת ליחס קבוע מראש בין העולם האידיאי לבין ההיערכות התחבירית ( שהיא תוצאה של טראנספורמאציות על מבנה התשתית הסימאנטי , '( אלא לשייכות מסוימת בין השניים , המצדיקה כאמור עיון שיטתי תחבירי סימאנטי . אלא שעיון כזה מצריך , לבד מעיקוב סיסקמאטי צפוף אחר כל המירקם הלשוני של היוצר , גם הנחת נורמה תחבירית ספרותית של סופרי התקופה , ונורמה וו תתחשב גם ברקעם של הסופרים ובשפות המוצא שלהם ! מתוך המשותף יבלוט ייחודו של גנסין . במאמר זה ברצוני למקד את תשומת הלב לתופעה המשותפת לכל סיפורי גנסין , והיא ארגון השיח ( discourse ) מבחינת הזמן והמקום באמצעות צירופים אדוורביאליים , בעיקר צירופים המציינים זמן או נסיבות . הצירופים . 1 למשל , ראה M . A . K Hallid...
אל הספר