בקיץ , 1798 זמן מה קודם שיצא ר ' נחמן מברסלב למסעו האניגמטי לארץ ישראל , הוא קונן על מר גורלו : "היה הולך ושב בבית וענה ואמר : אני עני ואביון יותר מכל הגדולים . זה יש לו ממון , וזה יש לו כסף , וזד . יש לו עיירות - ואני אין לי כלום ' . " " הגדולים " שאליהם השווה את עצמו ר ' נחמן המתוסכל אינם אלא עמיתיו , הצדיקים הנודעים של זמנו , שרובם ככולם כבר רכשו לעצמם באותה עת גינוני מעמד , עושר וכבוד . גינונים אלה אפיינו מכאן ואילך , עד ערב מלחמת העולם הראשונה , חלקים רבים בממסד הצדיקי ועיצבו את ההווי החסידי במזרח אירופה . לצדיק "גדול" ( או "מפורסם , " כפי שכונה במקורות התקופה ) נחשב לא רק בעל הייחוס המתאים , שידע לעבוד את אלוהיו בדבקות נפלאה , אלא גם זה שהצליח לצבור רכוש , כסף ועוצמה כלכלית ופוליטית , המתבטאת בשליטה על "עיירות . " ההתייחסות למוסד הצדיקות כאל "מקצוע" ו " פרנסה , " שיש בכוחם להבטיח קיום כלכלי הולם לצדיק ולבני משפחתו עד עולם , נתפסת בדרך כלל כאחד מגילוייה הוולגריים ביותר של החסידות במאות הי " ט-הכ . ' ואולם , שורשיה של תופעה זו חוזרים לרעיונות דתיים ולדפוסים חברתיים וכלכליים שכבר נת...
אל הספר