בספר דברים , פרק ל , יא-יב , נאמר : 'כי המצוה הזאת אשר אנכי מצרך היום ... לא בשמים הוא . ' כתוב זה הפך לאחד הכללים , לאחד היסודות , אשר קבעו במידה רבה את דרכה של ההלכה , את התפתחותה ואת הכרעותיה . הרמב"ם , הדוגמטיקון הגדול של ההלכה , בספרו 'משנה תורה , ' בהלכות יסודי התורה ( פ"ט ה"ד ) לומד מן המאמר 'לא בשמים היא , ' שאין לנביא מעמד מיוחד בכל הנוגע לפרשנות ההלכה או לקביעת ההלכה . לדעת הרמב"ם , אם יקום אדם וינבא בשם , 'ה ויאמר שיש להכריע במחלוקת חכמים מסוימת כדברי חכם פלוני — אין שומעין לו . כיוצא בו אם יבוא ויאמר בשם ה' שיש לפרש מצווה מסוימת בפירוש שונה מן הפירוש המקובל — אין מתחשבים בדבריו אף על פי שקיים ואישר את דבריו באותות ובמופתים . הרמב"ם למד את הכלל הזה מן הכתוב 'לא בשמים היא , ' מכאן שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ( והשווה שבת קד . ( אולם המעיין בתורה , בספר דברים , רואה שאין זה פשוטו של מקרא . זה לשון הכתובים : "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום , לא נפלאת הוא ממך , ולא רחקה הוא , לא בשמים הוא . לאמר : מי יעלה לנו השמימה , ויקחה לנו , * המאמר 'לא בשמים היא' היה כולו בכתובים , 'מונ...
אל הספר