1 " בשמש ובמוות לא ניתן לנעוץ מבט , " כתב לה רושפוקו , ובטאי מאזכר אמירה זו שעה שהדמות מ > מי , צעיר המציג עצמו כמספר , מתאר את ההוללות המינית של אמו . כשותף מכאן ואילך לדבר האיווי האמהי העז והמבזה , צעצוע וקורבן לסירוגין של ביומיה הארוטיים של האם שמאום לא יוכל לספקה זולת המוות , מפקיד הוא בידנו עם זאת אישוש סותרני של פשעיו : "המוות היה בעיני לא פחות אלוהי מן השמש , ואמי היתה קרובה בפשעיה לאלוהים יותר מכל מה א שראיתי מבעד לחלון הכנסייה . " דעיכת המובן : הנתעב יש נטייה לזקוף את הניסיון הארוטי של בטאי לקתוליות שניטלה עד לקצה הגיונה החוטא , העלול להוביל להיפוכה הפנימי . הבט זה , החשוב ללא ספק בכתיבה של בטאי , אינו יכול להאפיל על ההיגיון האוניברסלי שהיא מכילה . ב כאשר הוא כותב ש"רק העלטה המושלמת דומה לאור , " הרינו לנוכח פרישה של מטפורה אנטיתטית , המעמתת בין שני שדות סמנטיים מנוגדים ( עלטה , אור , ( והמייצרת באמצעות המתח , פרי צירוף לא ממוזג זה , תוצא של אי גיון , של הלם . אף על פי כן , רחוק מהיות אין , מהווה הרגע הסותרני של המטפורה האנטיתטית המובלט כאן הזדמנות לריגוש מרבי . כאילו שההתלקחו...
אל הספר