התכונה הבולטת ביותר של אידאל הטיפוס האריסטוטלי היא גדלות הנפש , המידה האמצעית שבין היוהרה לענווה . האדם היהיר סובל מהערכה עצמית מופרזת , שבעטיה הוא תובע כבוד שאין הוא ראוי לו . העניו לעומתו סובל מהערכה עצמית פחותה הוא משפיל את עצמו שלא כדין . גדול הנפש מכיר בערכו , הנובע מהיותו בעל תכונות מוסריות ראויות , והוא מצפה מן הסביבה לכבוד רב . יש לו כריזמה הנובעת מן הנוכחות של תכונותיו הנאצלות . הוא הולך לאט ואינו נחפז , קולו עמוק ודיבורו מדוד . הוא מביט נכוחה והתייצבותו במרחב נעדרת חנופה , כולה אומרת ביטחה , שלווה ואמינות . ההתנגשות הבסיסית בין האידאל האזרחי הפוליטי של האדם הראוי לבין התפיסה היונקת מן המסורת הדתית נוגעת להערכתה של מידת הענווה . המבנה ההרמוני והמאוזן שמחזיק את האישיות הנעלה בין שני קצוות פסולים מתפורר בדברי הרמב " ם כשהדבר נוגע לתכונה הזאת . ראשית , מן המילון של הסגולות הטובות בכתבי הרמב " ם נעדר המושג גדול הנפש . בכל דיון בשאלת היחס לכבוד ולהערכה עצמית הוא מגדיר את המידה האמצעית באופן שונה לחלוטין . הענווה היא האמצע שבין הגאווה לשפלות הרוח . מעבר לכך , אם בכל שאר התכונות מותר...
אל הספר