מיתוס, זיכרון והיסטוריה

מוזס י' פינלי אבות ההיסטוריה היו יוונים . היסטוריונים של העת העתיקה גאים בזה כל כך , עד כי הם מעדיפים לשכוח כי כמה מטובי המוחות בעולם העתיק לא התרשמו במיוחד מההישג הזה . להיסטוריה , כדיסציפלינה , נודעה תמיד חיבה יתרה מצדם של מטביעי אמרות שנונות : היא כוזבת , היא מסוכנת , היא דברי הבאי . ההיסטוריונים יכולים להתעלם בשקט מעקיצותיהם ומספקותיהם של וולפול או של הנרי פורד , ואפילו של גתה , אבל אריסטו הוא עניין אחר . אריסטו בכל זאת ייסד כמה ענפים במדע , וגם את כל השאר עשה לנחלתו באופן זה או אחר — חוץ ממדעי ההיסטוריה והכלכלה . הוא לא שם ללעג את ההיסטוריה , הוא דחה אותה באמירתו המפורסמת בפרק התשיעי של פואטיקה : אומנות השירה פילוסופית יותר ונעלה יותר מההיסטוריה , שכן השירה מספרת יותר על הכללי , ואילו ההיסטוריה על הפרטי . תחומו של הכללי הוא סוג הדברים שמישהו מסוים עשוי לומר או לעשות בהתאם להסתברות או להכרח . לכך מכוונת השירה בהענקת שמות לדמויות . הפרטי הוא מה שעשה אלקיביאךס או מה שעשו לו . אין פלא שהפרק התשיעי נפל קורבן במידה רבה , אולי יותר מכל האחרים , לתלונות המוכרות כ'מה שנחשב להשמטות של אריסט...  אל הספר