כשרון וגאוניות

במחשבת ימי הביניים , כידוע , נתפס האמן רק כמין שופר של הרצון האלוהי , מתורגמן רפה אונים להשגחה העליונה . היצירה האמנותית לא היתה אלא בבואה קלושה של התפארת האלוהית . אבל כשהחלו האמנים לשאוף למעמד של מלומד , החל גם דיון בסגולות המיוחדות שניחנו בהן . לאון באטיסטה אלברטי השווה באחד מחיבוריו את האמן היוצר לבורא העולם , וקרא לו , alter Deus אל אחר או אל שני . רעיון שכזה , הגובל בחילול הקודש , לא בנקל נקלט ונעשה רויוח , אבל ציבור המשכילים קיבל אותו . לאונארדו דה וינצ'י מכנה את הציור אמנות יפה לא רק על שום יסודו המדעי , אלא גם משום שנדרשת לו , כמו לשירה , סגולה מיוחדת במינה . האמן בעיניו הוא גם . Dio et creatore ודירר מנסח זאת ברור יותר ורואה בסגולת האמן מתת אלוה ממעל . וכך הוא אומר : 'יש שאדם מצייר משהו בעט על חצי גליון נייר בתוך יום אחד , או חורט דבר בכלי עץ קטן , וזו תהיה אמנות גדולה ומשובחת יותר מעבודה גדולה של אחר שהוציא עליה שנה תמימה של עמל קפדני . מתת מופלאה היא . שכן יש שהאל נותן בלבו של אדם ללמוד ולדעת לעשות דבר שכמוהו לא יוכל איש לעשות בימיו . ואולי לא ידע איש לעשות לפניו , ולא במהר...  אל הספר