שורשי ההסכמה הלאומית שנוצרה סביב ערכיה הקולקטיביים של תנועת העבודה נעוצים בדפוסי פעולתה הפוליטית , ובפרט באלה שרווחו בה בשנות העשרים . באורח עקרוני מיוסדים דפוסים אלה על המתח שבין מעט הכוח הפוליטי שהספיקה לצבור תנועת העבודה בתחום המשאבים החומריים ומשאבי כוח האדם , לבין העוצמה הרבה שצברה בתחום המשאבים הערכיים והסמליים . מעמדם הפוליטי של העובדים בהסתדרות הציונית בשנות העשרים היה , בסופו של דבר , מעמד של מיעוט . שיעורם בין צירי הקונגרס עלה אמנם מ 8 < 70 ב 1921 ל 21 % ב , 1923 אך מאז 1929 ו 1931 היתה העלייה בכוחם האלקטוראלי אטית למדי . כוחם של הפועלים בתנועה הציונית , שהיתה באותם ימים המקור הכלכלי העיקרי לפיתוח הארץ ולהקצאת משאבים להתיישבות החלוצית , הגיע לרבע עד חמישית מכלל הצירים של הקונגרסים הציוניים ( מרגלית , , 1971 עמ' . ( 62 אפשר לאפיין את שנות העשרים כתקופה שבה ניסו מנהיגיה ועסקניה של תנועת העבודה לפצות על חולשתם היחסית בתחום המשאבים החומריים והאנושיים , באמצעות יתרונם היחסי בתחום המשאבים הערכיים . בדרך זו הצליחה תנועת העבודה , בסופו של דבר , לצבור לעצמה נקודות יתרון לעומת חלק...
אל הספר