מבוא

מן המפורסמות הוא שהצורך בפרשנות הוא היבט מהותי של כל טקסט שהוא . צורך זה מתלווה לטקסט מרגע שנוצר , והוא מתעורר מחדש בכל מפגש בין הטקסט ובין מי שקורא או שומע אותו . היגד זה תקף לכל טקסט שהוא , ועל אחת כמה וכמה ביחס לטקסט מקודש . שהרי מצד אחד דמותו של הטקסט המקודש מתקבעת עם התקדשותו ואינה ניתנת לשינוי , ומצד אחר סמכותו ותוקפו של הטקסט המקודש עומדים לעולם , ומחייבים לא את דורו בלבד אלא את כל הדורות הבאים . 'פרשנות המקרא' היא אפוא קו מהותי בעצם הווייתה של היהדות כ'דת הספר , ' המבססת את כל ההיבטים של קיומה - השקפת עולמה , הלכות חייה , מוסדותיה ושאיפותיה - על הספר המקודש לה , המקרא . ראשיתה של פרשנות המקרא היא במקרא עצמו , שחיבוריו המאוחרים מפרשים את אלה שקדמו להם , והיא נמשכת ומתפתחת לאורך כל תולדותיה של היצירה היהודית . פרשנות המקרא משנה את פניה במהלך השנים ולובשת מדי פעם צורות חדשות , הנבדלות זו מזו בהנחות היסוד האמוניות שלהן , במתודולוגיה הפרשנית שלהן , ובטכניקות הפרשניות המשמשות אותן . עם זאת יש מניע אחד המשותף לכל ביטוייה של פרשנות המקרא בכל הדורות , והוא הצורך לשמר את משמעותו וחיוניות...  אל הספר