1935 מתוך מן בעיד , עמ' 246-232 אכן , חוקתה של מצרים קובעת במפורש שהאסלאם הוא דת המדינה . נוסח זה שבחוקה היה מקור לחילוקי דעות , לא בין תושביה המוסלמים של מצרים לבין תושביה הלא מוסלמים - כי המיעוט הנוצרי ומיעוטים אחרים קיבלו אותו ולא התווכחו עליו ולא ראו בו הטרדה או סכנה לעצמם - אלא בין המוסלמים לבין עצמם . כי לא כולם הבינו אותו במשמעות אחת , ולא היתה הסכמה ביניהם על טיבן של התוצאות הצריכות לנבוע ממנו . מרבית האנשים לא שמו לב ללשונו של סעיף זה ולא היה אכפת להם ממנו , ונראה שלא היו מרגישים שום דבר גם אילו לא היה מצוי בחוקה . שכן מרבית האנשים במצרים עסוקים להם מטבעם בחיי המעשה היומיומיים , והם מוכנים בהחלט לחיות לפי תנאי מקומם וזמנם ולהתאים את אורח חייהם לצורכי ההתפתחות . הם יודעים שמעמדו של האסלאם יציב : התפילות נערכות בזמנן , צום חודש רמדאן נשמר , העלייה לרגל למכה מתקיימת מדי שנה . הם מקיימים את חובותיהם הדתיות כדרך שאנשים אחרים מתונים כמותם נוהגים , ואינם מפריזים לא באדיקות דתית ולא במרי ופריקת עול שמים . להם אין זה משנה כלום , אם החוקה קובעת או לא קובעת שהאסלאם הוא דת המדינה , ואין ...
אל הספר