תשע שנים תמימות לא ירד גשם . להט השמש היה חסר רחמים . בצורת קשה וחום כבד העיקו על השדות , העמקים וההרים . הכמיהה לגשם הלכה וגאתה בליבם של בני אדם , בעלי חיים ועצים . ממרחקים הגיעו אנשים שהורגלו למצוא מים בנהר השחור , שמאז ומתמיד היה מפכפך בחדווה בין סלעי ההרים התלולים , ועתה חרב . פה ושם עוד נותרו טיפות מים בודדות בנקרות סלע קטנות , שהציפורים הצמאות הוסיפו לתור אחריהן בלא ליאות . החופים , שבימים עברו צימחו דשא עשב שופע , היו כעת חרבים ושוממים . בני האדם התפללו וזעקו לגשם , אבל השמים לא נעתרו . והנה הגיעה מוולביט המלכה השחורה ועימה פמלייתה הזוהרת . מפעם לפעם היתה יורדת אל העמקים כדי להעתיר מחסרה על בני האדם . בלב האנשים ניעורה תקווה שלא כל החי יגווע בצמא . הם שיוועו אל המלכה והיא חמלה עליהם . לפתע התקדרו השמים , גשם זלעפות ניתך ארצה , מלווה בברקים ורעמים . שבעה ימים נסתרה השמש מן העין , הגשם הוסיף לרדת והמים הלכו וגאו , עד שנוצרו שלושה עשר אגמי הנהר השחור , אגמי פליטוויצה .
אל הספר