גאווין ידע שלנסלוט יציל את המלכה , או אחרת ימות בעצמו . כאביר , גם הוא לא היה נוהג אחרת . דבר החטיפה העלה בו חיוך קל . אך כששמע על דבר מותם של אחיו , סירב להאמין והתעלף . כששבה הכרתו , הוא היה קשה כאבן . "במו ידיו הרג לנסלוט את שני אחי , " אמר , "אבירים אצילים , שעמדו מולו תמים וערומים . הם , שסירבו להילחם נגד המלכה , נפלו מידיו . גארת הטהור העריץ את לנסלוט , האיש שהסמיך אותו לאבירות , וזה תקע בו חרב . " המלך בכה למראה גאווין המתאבל . "בדיברת אביר אני נשבע , " המשיך גאווין , "לא אניח ללנסלוט עד שיומת . וממך אני דורש , מלכי ודורי , להכריז עליו מלחמת חורמה . כשם ששירתתי אותך באהבה , כך יש לי הזכות לתבוע ממך את נקמת אחי על לנסלוט . " ( גאווין ידע שבמלך חייב ארתור לעמוד בהתחיבויותיו החוקיות ועליו לתמוך בגאווין בריבו , בדיוק כמו שגאווין שירת אותו . כדוד , היתה זו עבורו נקמת דם ( . חלום הבלהות של ארתור התממש : אחוות השולחן העגול נסדקה . אבירי כל הממלכה נחלקו לשתי סיעות , האחת לצידו של לנסלוט והאחרת עם ארתור וגאווין . מחוץ לחומות מבצר התענוגות צר צבא המלה ובתוכן התבצרו לנסלוט ותומכיו . חמישה ...
אל הספר