שהותו של לנסלוט בקמלוט גרמה לו אושר . קירבתו אל המלכה הסבה לו עונג רב , והוא נהנה גם מהאהבה הרבה שהשפיעו עליו האבירים והגבירות . אך גוויניבר לא יכלה לשאת את העובדה שנשים אחרות נהנות מזיו פניו . קינאתה בערה בה , והדבר היה בעוכריה . יום אחד זימנה את לנסלוט אל חדרה והוכיחה אותו בדברים קשים . "אהבתך אלי פוחתת מדי יום , " אמרה לו בזעם " , אינך רוצה עוד בחברתי . עסוק אתה מעל הראש לסייע בידן של גבירות אחרות ולריב את ריבן . " " אהה , גבירתי , " אמר לה לנסלוט " , חזרתי מן ההרפתקאות אך ורק כדי להיות במחיצתך . רבים הם ההולכים רכיל ומפאת כבודך עלי להישמר . עזות מצח תביא על שנינו כליה . מתרועע אני עם עלמות אחרות רק כדי להעמיד פנים . " אך המלכה לא אבתה לשמוע . היא פרצה בבכי , וכשחזר אליה כוח הדיבור אמרה לו : "סר לנסלוט , עתה מבינה אני כי אביר כוזב ופחדן אתה . לעולם לא אוהב אותך ואיני רוצה עוד ראות פניך . " עצוב ופגוע עזב לנסלוט את קמלוט ורכב אל מבצר התענוגות , שם היה ביתו . בעבר כינו אותו "מבצר הייסורים . " קללה רבצה עליו בעטיו של כישוף זדוני . אבירים שעברו לידו נפלו למלכודת ונאלצו להילחם בשתי קבוצו...
אל הספר