לאחר הדברים האלה התקדם הצבא מזרחה . קוהולין הציב מארבים בדרכו , ובכל מארב הרג עוד ועוד לוחמים . לאחר שהרג את אוךלם , בנם של אלאיל ומייב , גערה מייב בלוחמים : "אתם מביישים אותי . אינכם משיגים את השד שהורג אתכם . " הצבא התקרב אל מישור מורטבנה , ובדרכו השם את אדמת אלסטר עד היסוד . פרגוס הזהיר מפני נקמתו של קוהולין , שכן מורטבנה היא מולדתו . כאשר התקרבו ראשוני הלוחמים אל המעברה של נהר הקרון , התייצב קוהולין ליד המים וכך הכריז : אני קורא למים לבוא לעזרי , אני קורא לאדמה והאוויר מעליה , ומעל לכל אני קורא לנהר הקהן , להציל את מורסבנה מהאויב , עד תושלם עבודת הלוחם , על פיסגת הא 1 קיין . באותו יום עלה נהר הקרון על גדותיו ומימיו גבהו והגיעו עד צמרות העצים . מאה מרכבות של צבא מייב נסחפו אל הים . הצבא נאלץ לעצור ולחנות במקום . קוהולין עלה אל פיסגת האוקיין , ובמקלעת המטיר צרורות של אבנים על הצבא החונה במישור . בכל לילה , במשך שלושה לילות , הרג מאה לוחמים . " בקצב כזה , " אמר אלאיל , "יימס הצבא עד מהרה ויאבד . הביאו אל קוהולין את הצעתי זו : אתן לו חלקה במישור קרואכאן , שווה לגודלה של מורטבנה . או , ...
אל הספר