אחרי חג הסאמיין יצא הצבא למסע . בקיל שילין , מדרום מזרח לקרואכאן , הקימו את המחנה הראשון . מייב ביקשה לבחון את הגדודים בהגיעם , לדאות מי מהם שירך דרכו ומי היה להוט במסעו . מיד הבחינה בגדוד של אנשי מחוז גאליאוין , שהוא עולה על כל שאר הגדודים . " יש למנוע מהם להשתתף במלחמה , " אמרה מייב . "הם יגזלו מאיתנו את תהילת הניצחון . " אלאיל התנגד . "לוחמים הם לצידנו ועל כן יבואו עימנו , " אמר . " לא , לא יבואו , " אמרה מייב . " אם כן , השאירי אותם כאן , " אמר אלאיל . " לא , " אמרה מייב . "אין הם יכולים להישאר . אם נשאיר אותם , יחזרו אל קונכט ויחמסו את האדמות בהיעדרנו . " " אם כן , מה ברצונך לעשות בהם " ? " נהרוג את כולם , " היתה תשובתה הנחרצת . כאן התערב פרגוס ואמר : "אנשים אלה הם ידידינו . לא תקום עצה מרושעת זאת ולא תהיה . וזאת עלייך לדעת : לצידנו עומדים שבעה מלכים של מונסטר . את כולם יכולתי לגייס , וכאן , במחנה הזה , יחד עם אנשי גאליאוין , לצאת נגדך למלחמה . אבל אין לנו צורך בכך . על כן , זאת עצתי לך . יפוזר הגדוד האחד בין שבעה עשר הגדודים האחרים . " נסתתמו טענותיה של מייב והיא קיבלה את הצעתו ש...
אל הספר