בימים הרחוקים ההם , כשהרים גנרל דה גול את כוסו לחיי "מדינת ישראל ידידתנו ובעלת בריתנו" פרסם שבועון אנטישמי ימני בפריז , שנלחם בשצף קצף למען רעיון של "אלגייריה צרפתית , " מאמר גדול שכותרתו "האפשר להיות ידיד ישראל ואנטישמי בעת ובעונה אחת " ? בעל המאמר פסק שאפשר : "ישראל היא אומה של איכרים ולוחמים , ואילו הרוטשילדים אינם חקלאים ולא חיילים . " אינך יכול שלא להיזכר בהבחנה דקה זו כאשר אתה שומע כיום את דוברי אש"ף נשבעים שהם נלחמים בציונות הגזענית , אבל אין בלבם דבר על היהדות כדת ; ויהודים טוענים בלהט , שהתעמולה האנטי ציונית היא הנסיך מדנמרק של המלט שהיא האנטישמיות , ולפיכך אותה הגברת בשינוי אדרת . בימים שלפני השואה ולפני קום מדינת ישראל אמנם אפשר היה ללמד סנגוריה על הבחנה זו . היו אז בקרב הגויים אנטי ציוניים שבשום פנים ואופן לא היה אפשר להצמיד להם תו של אנטישמים . הסתייגותם מן הציונות צמחה ממניעים רבים ומגוונים - שאיפות הציונים מסכנות את הערבים ; הן בגדר רומנטיות ; אוטופית הן עתידות להעמיד בעיות חדשות יותר משיפתרו בעיות קיימות ; גינוני מדינה , הכרוכים בפוליטיקה של עצמה ובאי מוסריות המתלוות אל...
אל הספר