אימוץ מתכונת האמנות , כדרך בלבדית להבנת תהליכי האורגניזם , מחייב הערכת הטבע , על כל מרכיביו , כתוצר אמנות . כפועל יוצא , שבה הטלאולוגיה ועוסקת ביחסים החיצוניים של מרכיבי הטבע . התכליתיות החיצונית הוזכרה לראשונה , בפתח הדיון הטלאולוגי . עתה , עם הפנייה המחודשת לסיבתיות זו , נדרשות בה הגדרות נוספות . ההתקדמות בהערכת היחסים החיצוניים בטבע , כשרשרת אמצעים ותכליות , תגיע בסופה אל יציר טבע אשר ההערכה הרפלקטיבית לא תוכל לקובעו כאמצעי לתכלית אחרת . יציר זה יוערך כתכלית אחרונה . תכלית אחרונה היא התכלית אשר מרכיבי הטבע האחרים משמשים לה כאמצעים , ואילו היא עצמה אינה ניתנת להערכה כאמצעי לכל תכלית אחרת . מבחינת ההערכה הרפלקטיכית , התכלית האחרונה מגלמת יציר טבע עליון . אולם , התכלית האחרונה כשלעצמה אינה מסוגלת לבסס טלאולוגיה . הממד התכליתי בכל מערכת מושתת על יחסה אל גורם המוערך כתכלית בלתי מותנית , כמניע בלתי מונע , כלומר כגורם על טבעי . התכלית האחרונה , לעומת זאת , שייכת לטבע , לקיום המוגדר על פי עיקר מכניסטי , עיקר אשר קובע אפריורי כל גורם אף במותנה . התכלית האחרונה אינה אפשרית כבלתי מותנית , כתכל...
אל הספר