המושג 'תכלית טבע' כרוך ביחס מסוים בין סיבה לבין תולדה . יחס סיבתי יוכר כבעל משמעות תכליתית , אם ורק אם הכרח להניח את אידיאת התולדה ביסוד הסיבתיות אשר הניבה את התולדה הממשית . ' אידיאה , ' כמובנה בהקשר הקופרניקני , מורה על מושג תבונה . בהמשך יובהר מדוע נדרש הכתוב דווקא למונח זה . לפי שעה , אם נרכך מעט את האפיון התכליתי ונחליף 'אידיאה' ב'מושג , ' נצליח לעמוד על כוונת הכתוב . במסגרת האמנות , מושג התולדה מונח בהכרח ביסוד הכרת התולדה הממשית . האמנות בכלל , על פי הגדרתה כפעילות אנושית מתוכננת , מספקת את התנאי התכליתי להקשר הסיבתי . התולדה , תוצר האמנות , אינה ניתנת להבנה , מבחינה סיבתית , אלא על סמך הנחת מושג התולדה ביסוד הפעילות היוצרת . האחדות התכליתית של מוצר האמנות מיוחסת למחשבת האמן היוצר . מושג התולדה מעורר את הסיבתיות הפועלת למימוש התולדה . המעשה הסיבתי באמנות משמעו עיצוב החומר מכוח סיבה חיצונית לו , סיבה המכוונת על פי מושג התולדה . הדיון הטלאולוגי תר אחר יחס דומה במסגרת הערכת תהליכי הטבע ומוצריו . הערכת הטבע , אם תיעשה על פי מתכונת התכליתיות של האמנות , תחויב להניח , מכורח נבדלות הצו...
אל הספר