הפשר התכליתי רואה בתנועת התודעה אל עצמיותה המודעת , גורם ראשוני המקשר את שלוש הביקורות לכלל אחדות שלמה ומגובשת . על פי עמדה זו חייב כל שלב משלבי התנועה לשקף נאמנה את מגמת ההתפתחות במודעות העצמית של התודעה , מעבר לשלב שקדם לו , בדרך אל התכלית הסופית . במלים אחרות , כל ביקורת חייבת להוסיף על קודמתה מבחינת מצבה התכליתי-ארוטי של התודעה . ברוח זו , המעבר מביקורת התבונה הטהורה אל ביקורת התבונה המעשית התבקש מאליו . התבונה , אשר במשמעותה העיונית לא צלחה להעמיד את התודעה אל מול עצמיותה בחינת דבר כשהוא לעצמו , חייבת היתה לגלות בתוכה פנים שונות לחלוטין כשם המשכיות התנועה הארוטית . ואכן , כתכונה מעשית טהורה , פרצה התודעה את מחסומי ההתכוונות העיונית . תוך מחיקת הפער בין צורה לבין חומר , הגשימה התודעה את המטלה הארוטית . לעומת הקשר ההדוק , המתבקש מעצם העניין , בין שתי הביקורות הראשונות , נראה כי המעבר מביקורת התבונה המעשית אל ביקורת כוח השיפוט מעורר קשיים אשר עלולים לערער את הביטחון בתוקף הפשר הארוטי לגבי מכלול הכתבים הביקורתיים . על פי עקרון ההתקדמות הארוטית , ביקורת כוח השיפוט , כשלב השלישי והאחרון...
אל הספר