בסעיפים הקודמים הובהר כיצד מחייבת האמונה התבונית את האדם לפעול , במסגרת תנועתו התכליתית אל הטוב הגבוה ביותר , במעגל הכוונה בלבד . החובה המעשית הישירה של התבונה תובעת היבדלות ממעגל הפעולה והתמקדות בהשלטת המוסריות על רחשי הלב הסובייקטיביים , על נטיות טבע הרצון . ... כל שלמות מוסרית שאדם יכול להגיע אליה היא תמיד רק מידה טובה , 84 כלומר רחשי לב המתאימים לחוק מתוך רחישת כבוד לחוק . רצף פעולות האדם בעולם התופעות אינו בחינת עיצוב תכליתי מתמשך של המצע האמפירי , על פי המוסריות , לשם הגשמת הטוב הגבוה ביותר . במסגרת התכליתיות המעשית , תפקיד האדם אינו לעצב את מושאי הטבע ולממש את אושרו בחייו , אלא אך להבטיח כי טבעו הפנימי אינו מונע בחירה תבונית באמונה . רצף הפעולות ההיסטורי אינו מקרב את התבונה , כהוא זה , אל הטוב הגבוה ביותר . הטוב הגבוה ביותר מציין לא את זיקת התבונה אל הטבע , אלא דווקא את אפשרות יציאת היש התבוני מן הטבע החושני לשם השיבה אל מקורו המושכל . הטבע החושני אינו מסוגל לשמש כמצע להגשמת הטוב העל חושני . אך , האם בכך נגזר נתק מוחלט בין הטבע לבין התכליתיות המעשית ? שמא בכל זאת ניתן לכונן קשר ...
אל הספר