בעקבות הצגת שתי הדרישות המעשיות של התבונה , דרישות המתנות אפשרות התכלית המוסרית הגבוהה ביותר , מוטב לשוב ולשרטט את המבנה המורכב של המערכת המעשית בשלמותה . מבנה זה מחייב כמה מסקנות מעניינות ביחס לתפקוד מרכיביו . המערכת המעשית מתחלקת בשתי חלוקות משנה . החלוקה הראשונה מסתמכת על המורכבות של התכלית המעשית הסופית של התבונה — הטוב הגבוה ביותר . הטוב הגבוה ביותר מורכב משלמות מוסרית פנימית כתנאי ומאושר כתוצאה . על היש התבוני מוטלת החובה להגשים קודם כול את החלק הראשון , כלומר השלמות המוסרית , משום ששלמות זו היא תנאי בלתי מותנה לחלק השני — לאושר . מסלול ההתקדמות להגשמת החלק הראשון , כמושתת בלבדית על נצחיות הנפש , הוא בהכרח אינסופי . ביסוס המשמעות התכליתית למכלול המטלה המעשית מחייבת אך קביעת אפשרות החלק השני — האושר על פי תנאי המוסריות , החלק אשר 'מעבר' לאינסוף . קביעת אפשרות זו מותנית בדרישה המעשית השנייה , דרישת קיום אלוהים כבורא עולם מוסרי . הרצון האלוהי פועל על פי חוק המוסר — החירות . חוק זה מונח אף ביסוד התבונה המעשית . עם זאת , אין להניח זהות איכותית בין האלוהות לבין התבונה האנושית בשימושה ה...
אל הספר