הבעייה , שבפניה ניצבת התבונה בשלב זה , לאחר הוכחת אי אפשרות הטוב העליון במסגרת הקיום הפיזי , היא להוכיח את אפשרותו בכלל כתנאי להשגת התכלית המוסרית הגבוהה ביותר . הפתרון יושג באמצעות שתי הדרישות המעשיות של התבונה : דרישת נצחיות הנפש ודרישת קיום אלוהים . במבט ראשון נראות הדרישות המעשיות כעקב אכילס של הביקורת . ראשית ניתן להקשות נגד עצם זכות התבונה להעמיד דרישות לקיום , משל נתונה התבונה ביכולת מופלאה לברוא , יש מאין , על סמך רצונה וצרכיה . צורך , גם כאשר תוקפו כללי והכרחי , אינו אפשרי כסיבה בלבדית למציאות האובייקטיבית של מושאו . 57 שם , עמ' . 118-116 58 שם , עמ' . 125-118 בעניין זה נראית תשובת קאנט לויצנמן , שהעיר על נקודה זו , כתירוץ אד הוק אשר אינו מחפה על בעייתיות עקרונית בביקורת . שנית , מדוע תובעת התבונה קיום נצחי דווקא לנפש ולאלוהים . כלום אין כאן ניסיון , מפוקפק , להשיב לחיים חדשים את יצירי המטפיזיקה הדוגמטית אשר הוכרעו בביקורת העיונית ? האם רשאית הביקורת המעשית להתעלם ממסקנות הדיאלקטיקה הטרנסצנדנטלית בביקורת הראשונה ולהעמיד דרישות החסרות תוקף אובייקטיבי ? להלן יוכח כי הדרישות המעש...
אל הספר