החוק המוסרי , כמוכיח ממשות החירות , הציג לתודעה רצון העומד בתנאי החירות . רצון המזדהה עם הכוליות התבונית אשר ביסודו , תוך סגירת מעגל הסיבתיות הטהור לכל מגע חיצוני , לכל התייחסות חומרית . דמות הרצון נקבעה בחוק המוסרי אך על פי התנאים הנדרשים להעמדת הרצון בכלל על נימוק הכרחי , כלומר על פי סיבתיות של חירות המקנה לרצון משמעות כללית אובייקטיבית . בצד הקביעה הטהורה , הלוגית , לרצון , מצויה ברשות התודעה עדות שונה אודות הרצון , הפעם בגילומו האמפירי . החוקיות הבלבדית אשר שוררת במושאים האפשריים של הרצון האמפירי , כלומר בתופעות , היא חוקיות הטבע . הטבע , על פי עיקריו , קובע סופית אם פעולה מסוימת אכן ניתנת למימוש על אותם מושאים . הרצון , המתעתד לפעול על הטבע בשם התבונה , חייב להתאים את פעולתו לחוקיות הטבע , חוקיות מכניסטית אשר במסגרתה החירות התבונית כלל אינה אפשרית . תופעה הנוצרת מכוח הרצון הפועל בטבע , אינה מתנהלת על פי חוקיות שונה מחוקיות הטבע . ככל התופעות , אף המושאים שמקורם ברצון שייכים בהכרח למערך ההתניות המכניסטי של הטבע . הטבע מעצב בתכניותיו את תוצרי הפעולה הרצונית , יהא מקורה אשר יהא . במע...
אל הספר