הדימיון בין מעמדם הארכיטקטוני של מרכיבי הדיון , אצל קאנט מזה ואריסטו מזה , מתגלה קודם כול בין מושג העצם של אריסטו לבין מושג התופעה של קאנט . העצם במובנו המדויק , הראשוני והיסודי , מציין ישות בפני עצמה אשר אינה נוכחת בכל נושא אחר . העצם , משום עצמאות זו , הוא בעל מושא הוראה ישיר , אחד במספר , ועל כן אף אין הוא 'נאמר על , ' אלא כל שאר הקטגוריות נאמרות עליו או נוכחות בו . אפיון זה תואם אף להגדרת התופעה כמושא הראשוני של המציאות האמפירית . אולם , לעומת התופעות השייכות , על פי הגדרתן , לתחום הדיון האמפירי בלבד , נוכחים העצמים אף במציאות אשר מעבר לתחום זה . המניע הבלתי מונע , אשר לחלוטין אינו אובייקט אמפירי , הוא עצם , לא עצם סתם אלא הראשון בהם . לפיכך , רק אם נצמצם את סוג העצמים לטבעיים בלבד , ניתן יהיה לקשר את מעמדם עם מעמד התופעות במסגרת ביקורת התבונה . אולם , עיקר העניין טמון לא במעמד המושאים האמפיריים , אשר מגלמים את מושגי העצם והתופעה , אלא ביחס בין אופן התגלותם מזה לבין מהותם מזה . העצם והתופעה מתגלים לעין ההכרה כאחדות ראשונית הנושאת את שאר אפיוני המציאות . האנליזה הפילוסופית מוכיחה , ...
אל הספר