הטענה הנגדית למסקנה הספקנית אינה שוללת מן ההכרה בכלל סיכוי לתוקף כללי והכרחי . מעניין כי אף השכל הישר מתקומם נגד הטיעון הספקני ותובע לאמץ את המסקנה הנגדית , למצער ביחס להכרות מסוימות . השכל , אפילו בשימושו הפשוט והמקובל ביותר , מגלה כי אינו יכול להימנע מהנחת תוקף כללי והכרחי להכרות מסוימות . כך , למשל , ביחס לאופן הופעת מושאי ההכרה , כלומר נוכחותם בחלל ובזמן . הנוכחות בחלל משותפת לכל מה שמוכר כמושא חיצוני . הנוכחות בזמן מאפיינת כל מה שמוכר . כל ניסוי מחשבתי להפשטת מושא מאפיוניו חייב להיעצר עם סילוק המושא עצמו . אי אפשר להתקדם מעבר לכך , כלומר לסלק אף את החלל שבו נכח המושא . את מקום החלל , שסולק כביכול , תופס בהכרח החלל עצמו . כלל זה תקף אף לגבי הזמן . השכל הישר חייב להודות כי דין החלל והזמן שונה מבחינה זו מדין כל שאר המושאים . השכל הישר אינו מסוגל לערער על הכלליות וההכרחיות של החלל והזמן , מבחינת מושאי ההכרה . אולם , למרות ההודאה הבלתי נמנעת של השכל הישר בכלליות האמפירית של החלל והזמן , מובן כי כלליות זו אינה ניתנת לביסוס מדעי . החלל והזמן — בין כקיימים לעצמם , ככלי קיבול מוחלטים לדברי...
אל הספר