פרק שלישי הלכה ואגדה כצופן אידיאי־פואטי בשירת ביאליק

נא ] בשיבתה של הספרות העברית החדשה אל הלכה ואגדה כאל עיקרון אידיאי פואטי ראה ביאליק תנאי הכרחי לכך שספרות ימינו , עם היותה פתוחה לתרבות העולם , תמשיך ותקיים את האיכות הסגולית של הספרות העברית הקלסית , ותשמור בכך על רציפות תרבותית , כי 'רק על ידי אחדות זו תקבל הספרות של זמננו את הסמכות , את האבטוריטטה של כל האומה , וגם את ההכרה של כל יתר הגויים כמו שהיה זה ביחס לספרותנו הקדומה , וביחס לתלמוד , המוכר על ידי האומה כולה וגם על ידי כל התרבות האנושית' . ננסה לגלות , מתוך המכלול הרעיוני והאמנותי העשיר של 'בעיר ההרגה , ' את הפונקציות הדיאלוגיות והסימבוליות שהאגדה וההלכה מקיימות בטקסט הביאליקאי . נעיין ביחסים הדיאלוגיים שבנה ביאליק בין הטקסט של הפואמה לבין מסורות לשוניות מספרות המשנה והתלמוד ובמעשה האמנות של הטקסט הביאליקאי . בעוד מישקעי הלשון מן המקרא המשוקעים ב'בעיר ההרגה' מרחיקים את החיים אל גבול המיתוס , אל מעבר ליומיומי ולקונקרטי , מישקעי הלשון מספרות המשנה והתלמוד כופים עמידה בצומת של עימות מתמיד בין האגדי , האפיזודלי , לבין ההלכי , הכללי חברתי ; עמידה המחייבת הכרעה מיידית - אידיאית ומעשי...  אל הספר