בלשון אנו מבחינים בין פיגוראטיביות ציורית — דימוי , מיטאפורה , השאלה — לבין פיגוראטיביות בלתי ציורית , המתבטאת בתחביר ( במה פותחים משפט 1 בנושא , בנשוא או בחלק משפט אחר , או , למשל , העמדת משפט עיקרי אחרי מספר משפטים טפלים — לשם יצירת ציפייה , ( אפילו בפיזור השורות , היוצר אפקט אופטי של שינוי . הפיגו ראטיביות הבלתי ציורית משתמשת באירוניה , בהגזמה מכוונת מלכתחילה , בהמעטה ( בימי הביניים מנו עשרים ושלושה מינים של המעטות . ( אריסטו , שכתב על הפואטיקה , כתב גם על רטוריקה . מלבד הצורך בהדרכת נואמים היה לחיבור זה טעם נוסף . באותן שנים מעטים קראו ספרות ; רוב האנשים שמעו והקשיבו לסיפורים ולדראמות . זה מחייב איזו מימיקה מצד הקורא . אריסטו תפס דבר חשוב 1 גם היוצר הכותב מכניס אלמנטים שבמקורם הם שייכים לנאום שבעל פה . בכתב הם מובאים על ידי סידורי מלים ואמצעים אחרים של פיגוראטיביות בלתי ציורית ( למשל , מלה בודדת במקום משפט היא סוגסטיבית . ( והנה אפשר לומר , שהקושי הגדול שבו מתלבטת הספרות העברית החדשה , אולי עד היום , היא חיפוש האיזור בין שני מיני הפיגורא טיביות האלה ' בין זו המבוססת בעיקרה על ציו...
אל הספר