ניגש עתה לדון בבעיות קונקרטיות של הספרות העברית , ותחילה בתקופה שעד 1880 לערך , בעיות שמקורן בשינוי ערכין שחל בספ רותנו החדשה בהשוואה לספרות היהודית המסורתית . הספרות העברית החדשה מחפשת לה גיבור , ומשום כך בעצם היא מחפשת לה גם לשון הבעה , לשון יוצרת , שאנו קוראים לה לשון ספרות יפה . כדי להבהיר את הקשר שבין שני אלה , הגיבור והלשון היוצרת , עלי לשוב ולברר ביתר הרחבה , מה בין ספרות עברית יפה זו שאנו דנים בה ובין הספרות העברית המסורתית לתולדותיה . הבדלה זו חשובה לנו הן לשם השגת מהותה של ההיסטוריה של הספרות העברית הארוכה לדורותיה , החל בתנ"ך , והן לשם הבנת המתחדש בספרות העברית החדשה . ידועה הדעה שבעצם מה שהיה הוא שישנו , וספרות עברית זאת , המספרת סיפורים , הכותבת שירים וכר / היא מעין צורה חדשה לכל אותם סיפורים שסופרו בעברית מאז החלו בסיפורי מדר שים , דרך רבנו ניסים מקירואן ועד ר' נחמן מברסלב . הוא הדין בשירה . כתבו אצלנו שירה בכל הדורות , החל בפיוט הקדום ועד הפיוט האשכנזי ועד שבזי ועד היום . הן גם היום כותבים שירים על פי המסורת הדתית המסורתית שלנו . מי שתופס את העניין כך , איננו תופס את ...
אל הספר