יחס ישראל ללשונו הוא מסתרי תורת הנפש הקיבוצית . "האלהת הלשון העברית" ( לפי דברי משה הס ) מכאן ועזיבה גמורה מכאן . בקצב משובה , מופלא , מאויים , זורמות תולדות הזיווג הזה שבין האומה ובין לשונה : מתקופות הדבש המופלגות עד תקופות הפירוד והמרור בזמן החדש . דבקות שאין כמותה מכאן ובעיטה שאין כדוגמתה מכאן . תקופות — אהבה ומסירות אין קץ גוברות » תקופות — שנאה והתנכרות משתלטות . וביניהן משתרע מדבר גדול ורחב של סתגלנות > של פושרות רעיונית , נשמתית , לבבית . עקרה וצחיחה . וכך © ותחים ב"השפה השרידה , היחידה" ומסיימים בגירוש "שרידה , יחידה" זו אפילו מתוך כתלי המקדש המעט שנישאר לו לישראל ולנשמתו בעולם — מן התפילה . מטפחים ומסלסים אותה במיטב לשד הנפש בשעות עליה ואינם מפרנסים אותה אפילו פרנסה זעומה בשעה של נהייה אחר לשונות זרים , תרבות זרים , קסמי זרים . פעמים הבועטים הם שבעי חיים , ה & כלה , תרבות , ירודים שעלו לגדולה , המתנכרים למקורם ( בארצות המערב ) ועתים — המונות עניים , דוויים וסחופים , דלי תרבות ועשירי מרירות מקפצים אגרופים לעומתה , לעומת אצילות קדומים ( בארצות המזרח בזמן החדש . ( דומה : נשנתה בה...
אל הספר