אחרית־דבר

מי שמתבונן מבחינה היסטורית , תחילה הוא נוטה תמיד להפוך את תולדות האמנות לתולדות ההבעה ! כלומר , הוא מבקש בפעלו של האמן היחיד את אישיותו של זה , ובתמורות הגדולות של הצורות והדימויים מבקש הוא את התגובה הבלתי אמצעית על אותן תנועות רוחניות מרובות השורשים , שכללן היא היא השקפת עולמו והרגשת עולמו של הזמן . מי רשאי לערער על עיקר זכותה של פרשנות כגון זו ? מי יכחיש את הצורך בסקירה , שמקיפה את כל התרבות כולה ? אבל אם הדבר נעשה בחדצדדיות , יש בו סכנה שיקפח את ייחודה של האמנות במידה שפועלת היא באמצעות דימויי ההסתכלות . האמנות הפלאסטית , שהיא אמנות של העין , עומדת על יסודות מעולה ; וחוקי חיים לה משל עצמה . לא כך הדבר , שהאמנות משקפת בשווה ובמשהו מובן מאליו שי נוי שחל ב'הלך נפש , ' בדומה להתגלות רגש לב בעיקומי פניו של אדם ; כלי ההבעה המשמשים בתקופות שונות אינם שווים . ובשעה שהמשילו את האמנות לראי , שמראה את חליפות תמונתו של 'העולם , ' משל הוא שמניח מקום לטעות כפולה . מלאכת היצירה של האמנות אין להשוותה עם בבואת אספק לריה ; אבל מי שמבקש להחזיק בדיבור זה , מן הראוי שיזכור שאספקלריה זו חזרה והחליפה א...  אל הספר
מוסד ביאליק

האוניברסיטה העברית בירושלים