ב. הציורי־האובייקטיבי והיפוכו

עד כאן נידון הציורי בעיקר בבחינת דרך תפיסה ; כלומר : שלא הדבר המתואר חשוב' אלא חשובה העין הרואה' התופסת אותו בדרך זו או בזו , בציורית או בלא ציורית . והנה אין להכחיש , שבטבע עצמו יש עצמים ומצבים' שאנו מכנים אותם בשם ציוריים . דומה , התכונה הציורית דבקה בגופם ואינה תלויה בתפיסתה המיוחדת של עין בעלת ראייה ציורית . ואין צריך לומר , שאין במציאות ציוריות לעצמה . גם הדבר הקרוי ציורי אובייקטיבי נהיה ציורי רק ביחסו אל סובייקט התופסו ; אף על פי כן נוכל לבודד כמשהו מיוחד אותם מוטיבים . שתכונתם הציורית מוכחת מכוח מסיבות קיימות . ואלה הם מוטיבים , שבהם הצורה היחידה כל כך כרוכה במערכה גדולה , עד שנוצר רושם של תנועה שעוברת בכ 1 ל . אם נוספת גם תנועה אמיתית — מה טוב ; אבל אין זו הכרח . רושם ציורי זה פעמים שהוא תולדה של אחיזת צורה בצורה , או של מראות צדדים מיוחדים , או של דרכי תאורה מיוחדות ; תמיד חן של תנועה , שאין לו שורש באובייקט עצמו , עולה וגובר על הגשמיות המוצקה והנינוחה , והרי זה כאילו אמרנו : אין כאן דבר קיים אלא בשביל העין בבחינת תמונה בלבד , ולעולם אי אפשר לאוחזו ביד , אפילו לא במחשבה בלבד ....  אל הספר
מוסד ביאליק

האוניברסיטה העברית בירושלים