בשיעורים הקודמים עסקנו בנסיון להגדיר הגדרות מושגיות את תפיסת הספרות היפה מבחינת העיצוב האמנותי כתכלית ראשונה במעלה בביקורת , לעומת התפיסה הקיצונית השנייה השואפת לראות בספרות רק אמצעי וכלי שרת למטרה תכליתית , שהיא מחוץ ליצירה עצמה . אולם אנו טוענים , שלעולם אין שתי הבחינות האלו עומדות , בספרות ובביקורת , בבידולן המוחלט , כלומר : בין שצד אחד מן השניים מתבלט ובין שצד אחר מן השניים מתבלט — הצד השני לעולם אינו מתעלם . כאשר הביקורת התכליתית נעשית צורך השעה החברתית הסוערת , אף היצירה הספרותית מקבלת על עצמה כל מיני גזירות כפויות מבחוץ . ולהיפך , בתקופות נדירות כאשר הסופרים יוצרים מה שאנו קוראים 'אמנות לשם אמנות / גם הביקורת נוטה להבליט את הבחינה האמנותית , אך לעולם אין הצד האחד מן השניים מיטשטש לחלוטין בביקורת . בחרנו בפולמוס שבין אחד העם ובין 'המהלד החדש' — 'הצעירים , ' כפי שנקראו — שראשיתו שנות השמונים למאה שעברה , והמשכו השפעתו גם בימינו , כדי להמחיש את שתי האמיתות האלו : יש שני צדדים , שני פנים , לביקורת — אבל אין פן אחד מכריע את השני . אף על פי שאת עמדתו המיוחדת התקיפה של אחד העם אני עומד...
אל הספר