מסוף תקופת ההשכלה , ולכל הפחות עד שנות מלחמת העולם הראשונה ( ועד היום , כפי שנדמה לפעמים ) — מסתבכת השאלה בביקורת העברית מן הבחינה שבה טיפלנו עד כה . צוין כבה כי במשך תקופה ארוכה למדי , בתולדות הספרות העברית החדשה , עיקר התעניינותה של הביקורת העברית היא התעניינות מהותית אמנותית , ואילו הצדדים החברתיים כמעט שאינם עולים על דעת הביקורת הזאת , עד בערך שנות הארבעים החמישים . בתקופת ההשכלה הזאת , הליטאית , בייחוד החל בקובנר בשנות ה , 60 כאילו הקערה נהפכת על פיה וההתעניינות העיקרית במחשבה הביקורתית נראית כאילו היא כולה חברתית נתונה לשאלת הצרכים והתביעות של חיי העם התכופים האקטואליים . ובכל זאת אין לדבר על גישה חד צדדית אפילו בתקופה זו של הביקורת ; יש ויש גם התעניינות בצדדים המהותיים האמנותיים של היצירה . אך ברור שהיסוד האקטואליסטי משתלט על היסוד השני . אנו נכנסים עתה לתקופה שבה מסתבך ביותר היחס הזה בין הצרכים והתביעות האמנותיות הטהורות לבין הצרכים והתביעות החברתיות בביקורת העברית . תקופה זו — סוף ההשכלה , דרך חיבת ציון , עבור אל ראשית התקופה המכונה ' התחייה' — מיוחדת היא במינה בתולדות הספרות...
אל הספר