בכתבים האנטישמיים אין חיפוש אחר צביון מקומי ייחודי ליהודים , ולא כל התייחסות לאופיו המסתורי של העם היהודי . ההתייחסות היא שטחית , זדונית , ומלווה בהונאה עצמית ובשנאה , המשתלטות על ההיגיון ועל הדמיון . כדי להוכיח שהמיתוס הינו מקור לדימויים האנטישמיים , בלי קשר לסוגות הספרותיות או לתקופות , נביא כדוגמה ארבעה טקסטים שהתפרסמו בשנים . 1962 , 1939 , 1886 הראשון , קטע מתוך Essai d'Histoire contemporaine ( מסה על אודות ההיסטוריה בת זמננו , ( השני לקוח מתוך קובץ מאמרים פוליטיים , Pleins pouvoirs ( יפוי כוח , ( והשניים הנוספים הם מתוך Fables ( משלים . ( בפרק הראשון בספרו La France Juive ( צרפת היהודית , ( משווה אדוארד דרומון ( Edouard Drumont ) בין השמי ( היהודי ) לבין הארי : לעומת הארי , שניחן בכל המעלות , היהודי אינו אלא צרור פגמים , הטבועים בגזעו . במהלך השוואה מניכיאיסטית זו , שבה מתיימר המחבר לתת לכתב האישום שלו אופי אובייקטיבי ומדעי , הוא מונה את כל הקלישאות המרכיבות למעשה את הדימוי המיתי : השמי הוא תגרן תאב בצע , נוכל , תככן , ערמומי ... השמי הוא סוחר מלידה , נועד לספסר , מגלה כישרון בכל ...
אל הספר