נשאלת השאלה : מדוע על המורים , שאינם פסיכותרפיסטים בהכשרתם , לטפל בבריאות הנפש של תלמידיהם ? בפרק זה נציע הנמקות אחדות . ראשית , אנו תופסות את תפקידם של המורים כאחראים להתפתחות התלמיד כאדם שלם , לפי עקרונות התפיסה ההומניסטית בחינוך . התלמיד אינו רק כלי לקיבול ידע ( מה גם שכיום נגישות הידע וזמינותו לילדים רבה , ( אלא בראש ובראשונה הוא אדם , הצריך להתפתח לבוגר בריא בנפשו , בעל כישורים חברתיים ובעל עולם ערכים מגובש . לפיכך אנו רואות את המורים כולם ( ולא רק את מחנכי הכיתות ) כאחראים להתפתחותו זו . קביעתנו מקבלת יתר תוקף , לצערנו , במציאות שבה אנו חיים . העולם שלנו הופך יותר ויותר למקום בלתי בטוח , מקום שסדריו אינם ברורים וחוקי הצדק אינם חלים עליו . מציאות זו יוצרת בלבול רב אצל המבוגרים , ועל אחת כמה וכמה אצל הילדים . המורה , כדמות המודעת לצרכים הרגשיים של הילדים , יכול לחזק את ביטחונם הרוחני במרחב הקטן שלהם ( פוסטמן , , ( 1990 להפוך את הכיתה ל"מרחב מוגן" מבחינה פסיכולוגית , למיקרוקוסמוס ששולטים בו חוקים ברורים ועקביים של סדר וצדק , ובכך לחזק את ביטחונם של הילדים ולאפשר להם , לפחות בחלק מהז...
אל הספר