התאטרון בפנטומימה , שהיה פופולרי בכל רחבי האימפריה הרומית בשנותיה הראשונות של הנצרות , נתקל בתיעוב גמור מצד אבות הכנסייה . הם הסבירו לקהילות שלהם שלשדים יש במות תאטרון בגיהינום , ודי בסיבה זו שלא יהיו כאלה גם על כדור הארץ . השחקנים , עם זאת , המשיכו כנראה להופיע ללא הפרעה לפחות עד סוף המאה החמישית , אז שככו סוף סוף ההתקפות הדתיות נגדם . בידינו נמצאות גם עדויות על בדרנים משוטטים , בהם רקדנים , שבידרו את בני המעמד הגבוה , תושבי בתי האחוזות , במשך כל ימי הביניים . ללא כל קשר לאמנים המקצועיים , המשיך העם לרקוד . שאיפת מנהיגי הכנסייה לבטל את הטקסים הפגניים לא התממשה , הם גילו שכמעט בלתי אפשרי לשרש את המסורות , אבל הצליחו להפשיט מהן את משמעותן המאגית המקורית . בהתאם לדפוס , החוזר על עצמו כמו שניווכח , אימצה האצולה את דרכי הבילוי של העם , אך גם עיבדה ועידנה אותן בשירות התפקידים החברתיים של החיים בחצר המלוכה . טקסי הפוריות הפגניים של האביב לוו לרוב בתצוגות מימטיות של מוות ושל לידה מחדש בידי שחקנים בתלבושות ולרוב גם במסכות , שהאמינו שהרוחות שאותן הם אמורים לגלם שולטות בהם . משאיבדו את תפקידם ה...
אל הספר