ברבע הראשון של המאה העשרים , חדר עריכת הסרטים היה מקום שקט , מצויד אך ורק במתקן להרצת הסרט rewind ) , ( bench זוג מספריים , זכוכית מגדלת , ובידיעה שהמרחק מקצה האף עד אצבעות היד הפרושה שווה בערך לשלוש שניות . בימים ההם , הידניים והטרום מכניים - בשנים 1925-1900 בערך - חדר העריכה היה מין סדנת חייט שלווה שבה הזמן הוא האריג . העורכת ( רבים מהעורכים בימים ההם היו נשים ) היתה רואה את הסרט מוקרן בפעם הראשונה לאחר שיצא מהמעבדה , ובשלב העריכה היא היתה בוחנת מחדש את הפךיימים הנייחים בזכוכית מגדלת , כשהיא זוכרת כיצד הם נראו תוך כדי תנועה , וחותכת במספריים במקומות שנראו לה נכונים . בסבלנות ובמידה של אינטואיציה , היא היתה תופרת ומאחה את אריג הפילם שלה , מצרפת את השוטים בעזרת מהדקים , ובשלב מאוחר יותר היה מדביק אותם טכנאי שעבד בהמשך המסדרון . ואז היא היתה מקרינה את האסמבלי בנוכחות הבמאי והמפיק , רושמת הערות , וחוזרת לחדרה כדי להכניס שינויים נוספים , לקצר כאן ולהאריך שם , כמו במדידה שנייה של חליפה . הגירסה החדשה היתה מוקרנת גם היא , ומחזור העבודה היה חוזר על עצמו שוב ושוב עד שהבגד היה מתאים ומושלם ככל...
אל הספר