הפילוסופיה הדיאלוגית הייתה שיא הגותו של בובר , אולם עד אשר נוצקו מושגיה הוא עבר כמה מהפכים כהוגה דעות . אי לכך , כדי להבין את תורתו לאשורה ראוי לעקוב אחר התפתחות הרעיונות והמושגים במשנתו לאור צמיחת אישיותו הרוחנית . תהליך זה מתואר , בין היתר , בספרו של אברהם שפירא , ( 1994 ) "הרוח במציאות . " לטענת שפירא , הקוטביות היא חוויה קיומית אצל בובר ומשתקפת בשורה של צמדי מושגים שטבע במהלך התפתחות הגותו , כגון אהבה-הכרה , 2 לבד ממאמריו של בובר ומאמר המבוא של פליקס וולטש ( תשמ"ד ) לספר תעודה 7 יע 7 . ד , ספרו זה של שפירא שימש מסד מרכזי לפרק זה . אינטואיציה-מדע , צבע-צורה . צמדי המושגים התנקזו לממד הקוטביות ביחסים "אני-אתה " ו"אני-לז . " לשיטתו , מתוך ההתניה ההדדית שבין הקטבים מבוקשת אחדותם של חיי הרוח . אפשר לחלק את הגותו של בובר לשלוש תקופות : התקופה המיסטית , אשר הסתיימה בחוויה של "הפיכת הלב , " התקופה הדיאלוגית המוקדמת והתקופה הדיאלוגית הבשלה . למעשה מתברר כי התשתית להגותו מורכבת מארבעה מבני יסוד קוטביים משלימים : מרחק-זיקה , מערבולת-כיוון , רגע-נצח , "אניאתה" ו " אני-לז . " הדינמיקה בין הקטבי...
אל הספר