בשוך ' סערת סואץ , ' שהשאירה אחריה משקעים רבים , ובשוב השגריר הסובייטי אברמוב לישראל באפריל , 1957 החלו להיוולד מחדש ציפיות במשרד החוץ הישראלי , ובכלל זה בלשכת הקשר , למפנה שעתיד להתחולל במדיניות האנטיישראלית , ולא פחות במדיניות האנטי–יהודית של ברית המועצות ובנות בריתה במזרח אירופה . ההיו ציפיות אלה מבוססות על עובדות או על ניתוחן , והאם היה להן סיכוי להתממש ? האומנם הן היו תוצאה של המצב שנוצר במזרח התיכון לאחר משבר סואץ , אז הועמדו זה מול זה שני השחקנים הראשיים – ברית המועצות וארצות הברית – ולא עוד השחקנים המשניים בדמות בריטניה וצרפת ? וכיצד יכלו היחסים הדו–צדדיים בין ברית המועצות לישראל להשתקם במסגרת בין–לאומית חדשה ומורכבת זו ? בחלקו הראשון של הפרק ננסה אפוא לעמוד על התפתחות המדיניות הסובייטית בזירה הבין–לאומית בכלל ובמזרח התיכון בפרט ועל השפעתה הישירה והעקיפה על יחסיהן של ברית המועצות וישראל במובן של התגברות על משקעי העבר ושיקול רציונלי של האינטרסים הלאומיים שלה . גם השאלה בדבר גורלם של יהודי ברית המועצות ומדינות מזרח אירופה לאחר האירועים הדרמטיים והטרגיים שהתרחשו במחצית השנייה של 1...
אל הספר