חיים סבתו אבקש להציג לפניכם זווית ראייה אישית . לא מדעית ולא מחקרית , אלא עדות ראייה של חייל שביום הכיפורים נקלע למלחמה הנוראה . אבקש להציג לפניכם מה הוא ראה ומה הוא חש בתוך צריח הטנק . אינני יודע אם יש לזה איזה שהוא ערך מדעי , אבל הוא מבטא אמת פנימית . נערים היינו ותמימים היינו . חובשי בתי המדרש של ישיבות ההסדר . עולמנו תמים ושלם היה . בלא סדקים וצלקות . תמיד ראינו את עצמנו גם חלק משרשרת הדורות של לומדי תורה בעם ישראל וגם חלק ממדינת ישראל . חגגנו את עצמאותה וערבנו לשלומה . מתוך תפיסת עולם זו התגייסנו לצה"ל , שירתנו בצנחנים ובשריון והתאמנו . במסגרת זו חווינו לראשונה את חוויית המפגש עם חיילים שאינם שומרי מצווה , רבים מהם קיבוצניקים מקיבוצי השומר הצעיר . ידענו שכולנו אחים . כך חונכנו . לא העלינו על דעתנו שמדינת ישראל נאבקת עוד על חייה . נערים היינו ותמימים היינו וחולמים היינו . יום הכיפורים היה שיאם של הימים הנוראים , שהם עצמם היו השיא של העבודה הרוחנית שלנו בכל השנה . התאמצנו בתשובה ובתחינה והמתנו בציפייה דרוכה לתקיעה הגדולה של השופר במוצאי הצום , המבשרת את הפיוס , הטהרה והסליחה ופותחת ...
אל הספר