מיכאל פייגה מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה הטראומטית ביותר בתולדות ישראל מאז מלחמת העצמאות . נהוג לטעון כי מלחמה , ובוודאי כאשר היא קשה כל כך , יוצרת חוויית לוחמים אחידה , שמלווה את המשתתפים במשך כל חייהם . דבר זה בוודאי נכון במידה מסוימת בנוגע ללוחמים של מלחמת יום הכיפורים ; עם זה בולטת לא פחות העובדה כי הדור שיצא מהמלחמה הקים שתי תנועות חברתיות שמתנגדות זו לזו בחריפות – ' גוש אמונים' ו'שלום עכשיו . ' חוויית המלחמה עמדה בבסיס ההקמה של שתי התנועות , אך ההשתייכות החברתית הקודמת למלחמה , לקהילה דתית או חילונית , עיצבה את הכיוון שאליו משכה כל קבוצה את חוויותיה . במאמר זה ברצוני לבחון , מפרספקטיבה מסוימת ומוגדרת , כיצד נתפסה מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הקולקטיבי הישראלי . לא אבחן את האנדרטאות , ספרי הזיכרונות , טקסי הזיכרון וכיו"ב – הפרקטיקות שדרכן חברה מעצבת את דימויי העבר שלה ; אלה דורשים מחקר נוסף . אבחן כיצד הדור שיצא מהמלחמה הבין אותה והעניק לה משמעות כמרכיב בזהותו הלאומית . מתוך כך אשרטט שתי חלופות : האחת הרואה במלחמה המשכיות ורצף של ההיסטוריה הישראלית , חלק ' נורמלי' של הגורל היהודי...
אל הספר